דב אלפון הביא בסיכום דבריו את הציטוט של עורך וושינגטון פוסט גרון עמוק בפרשת ווטרגייט ("עקבו אחרי הכסף") כדי לחפש את האינטרס של הדוברים שטוענים כי web 2.0זה מצוין.
בכנס איגוד האינטרנט שנערך היום. המושב המעניין ביותר מבחינתי היה זה שעסק ב-web 2.0. אמנם הדוברים הציגו עמדות ידועות שכבר הציגו בעבר, ובכל זאת הזמן עושה את שלו ומוסיף ממד של עומק לדעות הללו.
פרופ' שיזף רפאלי, שבכל הרצאה שאני שומע אותו מביא ציטוטים ומקורות חדשים ומעניינים, אמר בין השאר כי web 2.0 הוא מושג לא מוגדר ולא מתוקף, שאינו שונה ממה שקדם לו וממה שבא אחריו.
כדי להדגים כי ל- web 2.0 שפה משלה עם מונחים שחוזרים על עצמם הוא הציג את
bullshitr – מנוע שמחולל משפטי web 2.0 נפוצים.
בחלק הרציני של הדיון הביא רפאלי את Ed Yourdon , שכותב מסמך שיתופי בגוגל דוקס ועושה מאמץ להגדיר מהו web 2.0. המסמך נמצא כרגע בגרסה 51 במספר (קובץ PDF כבד להורדה).
בנוסף, הציג רפאלי את המפה הוויזואלית של web 2.0 על פי חברת Internality, ובה הודגשו הממדים המרכזיים ב- web 2.0 – כיף, פשטות, הקהל יוצר, ההמון החכם, והצורך בפתרון אחר לקניין רוחני.
שיזף רפאלי דיבר על ויקפידיה, ועל כך שהיא תופעה בלתי אפשרית אבל חיה וקיימת.
ד"ר אלון הסגל דיבר על כך שאנו עוברים מעולם המידע לעולם הידע ולעולם של ביצוע.הוא הדגים את המצגת שלו באתרי web 2.0 הידועים – טוויטר, טכנוראטי ו- ohmynews. הסגל הוסיף ואמר על תופעת ה- web 2.0 כי אם כל כך הרבה אנשים מצביעים ומדרגים, סימן שזה איכותי.
רנית זקצר סמנכ"לית טכנולוגיות במטריקס IT דיברה על כך שהארגונים מפגרים אחרי האינטרנט. הארגונים עושים ב- web 2.0 שימוש בשוליים. בסופו של דבר web 2.0 יהיה עוד כלי בארגז הכלים של ארגונים, שכן הוא למעשה שיטה נוספת לתקשורת עם לקוחות, עובדים שותפים ועוד. זקצר ציינה כי הארגונים נמצאים בחרדה משום שעולם ה- web 2.0 הוא עולם שאין בו שליטה, דבר שמנוגד לרוח הארגונית. לדבריה, מעט מאוד ארגונים עושים web 2.0 , וגם הם עושים זאת בצורה מגושמת.
בנוסף היא דיברה על הקונפליקט בין העובדה שמאשאפ הוא אמצעי ליצירת יזמויות חדשות לבין המצב שבו ארגונים פוגעים ביוצרי המאשאפ על ידי שינויים טכנולוגיים שהם עורכים בטכנולוגיות שלהם. גם עולם ה- web 2.0, אמרה זקצר, אינו פתוח דיו לארגונים. היא סיפרה כי מטריקס בנו ויקי לנושא IT שמטרתו גם שיווקית, ופירטה את הקשיים עם אנשי ויקיפדיה, שלא אישרו ערכים שהעלו אנשי מאטריקס. מצאתי ברשת דיון קצר באתר whatsup שמדגים את הקשיים שדיברה עליהם.
יון פדר עורך YNET אמר בפתח דבריו כי בדיון מסוג זה יש דינאמיקה לומר דברים יותר נחרצים בגלל המעמד. הוא עוסק, לדבריו, במערכת web 1.0במיטבה, מערכת שעושה סדר בעולם. עולם מסודר יחסית. הוא חזר על דבריו מלפני שנה כי מרבית התכנים ב-web 2.0 אוויליים ואינם ראויים למאכל גולש. הוא ציין כי זו הפעם הראשונה בתולדות הציוויליזציה שיש יותר יצרנים מצרכנים. פדר סיפר כי בוויקיפדיה היה דיון שניתח את ויקיפדיה עצמה: הם מצאו כי פחות מ-10% מהערכים ראויים. האינטרנט, בניגוד לספרים ולעיתונים, דורש מהצרכנים שלו אחריות שלא הייתה מוטלת עליו – להטיל ספק במהימנות ובתקפות.
לדבריו, לתאר את המציאות בקטגוריות (web 1.0, web 2.0) זוהי שטות, מדובר ברצף שאחד אינו מחליף את משנהו. בכל תולדות תקשורת ההמונים מעולם לא הייתה טכנולוגיה שביטלה את הטכנולוגיות הקודמות; כל חידוש מגדיר את דפוסי הפעולה, אבל אינו מבטל אותה. הטכנולוגיה אינה משנה את ההתנהגות האנושית, היא עונה על דחף אנושי קיים ולמעשה מתבססים על האופן שבו אנו מקיימים קשרים מקדמת דנא. פדר גם דיבר על המופרכוּת ביצירת קו בין web 1.0 ל- web 2.0. הפורומים והטוקבקים הם תוצרי web 1.0 – הם רק השתכללו. מבחינה אבולוציונית הם יותר עשירים; ברגע שהם אינם משרתים צורך אנושי – הם לא שורדים. הוא דיבר על כך שלאדם קטן יש צורך להטמיע את חותמו על העולם אז הוא כותב 20 ערכים לוויקיפדיה. יתכן שוויקיפדיה תינטש על ידי כותביה ואז היא תהיה לווייתן גדול וקשיש שכותביו עזבו אותו כי בין השאר כי אין מאחוריו ישות עסקית. בנוסף הוא אמר כי באתרי הווידאו של תוכן הגולשים נתח גדול מגיע ממקורות ממוסדים כמו אולפנים ודומיהם.
יון פדר חוזה כי האבולוציה של הרשת תהיה למערכות יותר משוכללות וייתוספו מנועים משלימים.
לסיכום דבריו אמר כי web 2.0 עושה קהילתיות. לכולנו יש צל וירטואלי, ואנחנו נמצא עצמנו משוטטים בעולם עם עוד צללים וירטואליים של עצמנו. המרכיב הקהילתי נמצא בתחילת דרכו; הוא ילך ויתעצם למקומות שאי אפשר לחזות.
דב אלפון – אני מאוד מעריך את דב אלפון, לטעמי הוא אחד האינטלקטואלים המרשימים ביותר. לדב אלפון יש גם השפעה על כך שאני עוסק בתחום האינטרנט: אני זוכר לו לטובה ששלחתי לקפטן אינטרנט מייל אי שם בתחילת דרכו בשנות ה-90, ומה רבה הייתה הפתעתי כשהוא ענה והתייחס.
דב אלפון פתח ואמר: "אף אחד לא טוען ש- web 2.0 ייעלם. שמי הוא אף אחד". למעשה הוא חזר על דבריו מכנס שנערך ביוני 2007.
אלפון הביא תימוכין לכך ש- web 2.0 – תוכן גולשים – גוסס.
לפי מחקרים, בשנת 2006 מספר הבלוגים הפעילים עמד על 68 מיליון. מספר הבלוגים המתים – כאלה שלא עודכנו ב-30 יום האחרונים – עמד על 32 מיליון.
בשנת 2007 נספרו 102 מיליון בלוגים מתים לעומת 28 מיליון בלוגים פעילים. לדבריו
מספר המיואשים גדל.
Web 3.0 הוא ICQ מפותח, וזו בכלל המצאה של web 1.0.
בסוף הדיון אמר דב אלפון כי 10,000 בלוגים אינם מהווים תחליף ל-400 כתבי עיתון הארץ, וסיים בקריצה כי אמר זאת כדי להפיח חיים בדיון.
תגובות
מיד זינקתי על רגליי האחוריות.
את זה אמר 'גרון עמוק' ולא עורך הוושינגטון פוסט. הנה עוד משהו שאפשר לברר היום ברשת.
ובעניין בלוגים מתים,למה 30 יום זה הקריטריון? וכשכותבים אחת ל..זה לחזור מהמתים?
שרון ,
תודה על סיכום מעניין.
במיוחד לאלו שלא הצליחו להגיע לכינוס .
עמי סלנט
בשקט
אשאר פה לבד?
דבורית – לא צריך לזנק. אפשר להגיב 🙂
דוד – את דב אלפון לא חשבתי לבדוק. תיקנתי.
עמי- בבקשה
גלעד – אם נלך בגישה הזו – אז נכבה את האור שיהיה לך את האווירה המושלמת – בחושך
תודה עבור הסיכום. עולות כאן מספר נקודות מעניינות וחשובות שראויות מאד להתייחסות נוספת (האם העובדה שכל כך הרבה אנשים אוהבים המבורגרים של מקדונלדס עושה אותם לאיכותיים? יכול להיות, אבל נדמה לי שרצוי להזהר מהכללות כאלה). אבל ההערה הזאת מתייחסת רק לגרון עמוק.
יכול להיות שהדבר הפך לחלק מהפולקלור, וכבר אי אפשר למצוא את המקור האחד והיחיד. עם זאת, יש טעם לציין שיש הטוענים שהמשפט המפורסם לא בא מעורך הפוסט, או מגרון עמוק, אלא מתסריטאי הסרט "כל אנשי הנשיא", ויליאם גולדמן, ושהדבר התגלגל מהסרט אל התודעה שלנו כציטטה אמיתית. מוכרים בהיסטוריה לא מעט מקרים כאלה.
הגירסה הזאת (שגולדמן הוא המקור למשפט) מופיע במאמר בניו יורק טיימס מלפני שתניים וחצי:
http://www.nytimes.com/2005/06/12/opinion/12rich.html
דוד – אתה צודק.
לא יודע אם זה עוזר הרבה, למיטב ידיעתי בלוג שמת הוא בלוג שלא עודכן למעלה משלושה חודשים ולא שלושים יום.
בסופו של דבר, ככה או ככה זה לא באמת משנה.
דב איש יקר, אבל הוא לא הבין את הקונספט הסופי: גם עשרת אלפים בלוגרים לא ישוו ל400 עיתונאי הארץ, אבל אין עיתונאי בהארץ שאין לפחות 3-4 בלוגרים טובים ממנו בתחום הכיסוי שלו. טוב, אולי יש כאלו, אבל הם מעטים עד מאוד.
שיהיו מיליון פרחים, זה פחות רלוונטי. מה שרלוונטי הוא שבכל תחום כמעט אם תרצה מידע מרתק ומעמיק יותר, מצא את הבלוגר שזה עיסוקו, לא את העיתונאי שזה תחום כיסויו. הדבר בולט במיוחד בתחום כיסוי עולם האינטרנט וההי-טק, אבל גם בעוד תחומים.
חוק המספרים הגדולים בצירוף העובדה שאין עיתונאי שיווה למומחה שזה הדבר שמניע אותו בחיים, וחולק את זה בבלוגו.
ג'יי – תמיד אפשר לסמוך עליך שתביא סיפור טוב מכל דבר. ולגבי מקדונלדס – לא בטוח שזה עושה את ההמבורגרים איכותיים, אבל הוא כן עושה את זולליו – שמנים. אפילו שמנים מאוד.
יוני – מאיפה הנתון של 3 חודשים?
גדי – אחת הטלטלות הגדולות שהאינטרנט הביא לעולם הוא ערעור על מעמדו של המומחה ועלייתם של החובבנים המעמיקים. זה לא רק בעיתונות אלא גם באקדמיה ותחומים נוספים. אנשים שהידע שלהם עמוק יותר ורחב יותר והם לא"מקצועיי" בתחום.
http://connect.educause.edu/Library/ELI/2007HorizonReport/37041.
עבור אלה שלא הצליחו להגיע 🙂
candy – בבקשה. יופי של בלוג יש לך לפתוח איתו את הבוקר.
בשנת 2007 לעומת שנת 2006. אז מה אם חלק מהם "מתו"? מה לא יצאו עיתונאים לפנסיה בשנת 2007?
בכלל, בלוגים אינם תחליף לעיתונות (מי כמוני יודע). הבלוג הוא מדיום שונה מהעיתון (גם אם העיתון מקוון), ויכול להתקיים לצידו באין מפריע. עיתונאים יכולים להיות גם בלוגרים, וזה לא עומד בסתירה לעבודתם העיתונאית.
בכלל, די מדאיגה ההשוואה הזאת. כמי שהיתה עיתונאית במשך 15 שנה, ולמדה עיתונאות בתקופת הפרהיסטוריה, בראשית שנות ה-80, אני עדיין זוכרת את אחד הכללים שלימדו את העיתונאים הצעירים אז, באוניברסיטת חיפה: עיתונאי צריך להיות אובייקטיבי ולא להביא לידי ביטוי את עצמו בידיעה. בין היתר על העיתונאי להמנע משימוש בגוף ראשון (אני, ראיתי, שמעתי, שאלתי…).
לדעתי, זה בדיוק ההפך מבלוג. שם האישיות והסובייקטיביות וההתנסות האישית הם הערך.
ואוי ואבוי לעיתונות אם עיתונאים מתחילים לערוך השוואות בין השניים.
פרסם תגובה