שנת 2008 שנכנסה השבוע לתוקפה, הזכירה לי כי השנה ימלאו 20 (!) שנה לסיום לימודיי בתיכון.
מה אני זוכר מתקופת התיכון? די הרבה בסך הכול, הרי זו תקופה מעצבת לרבים מאתנו. בחודש האחרון, אגב, פנו אליי בפייסבוק שתי נערות שלמדו איתי בכיתה, שתיהן אמהות ותיקות, והציעו שניפגש. אני יודע שהן כבר לא נערות אולם עדיין בדמיוני אני לא מצליח לראותן כבנות גילי.
אם אני, התלמיד לשעבר, נושק לשנות ה-40 שלי, מה יגידו אזובי הקיר? המורים, זאת אומרת, הם צריכים להיות כבר ממש קשישים, אני חושב לעצמי. ואז נזכר שגם כשהייתי תלמיד, והם היו בגילי היום, גם אז הם נראו לנו קשישים. לא שנהגנו תמיד במצוות 'והדרת פני זקן', אבל יחסית למה שהולך היום בכיתות, היינו שיות תמימים.
גם אם הברזנו למורים מדי פעם, העלמנו את הספוג של הלוח או העברנו פתקים, גם במקום שבו גדלתי אני לא זכורים לי מקרים של צליפת כדורי נייר בכיתה, יידוי גירים על הלוח והתעלמות כל כך מוחלטת מנוכחותה של המורה.
טל, שבקרוב, גם תתחיל לכתוב בלוג ניסויי מעניין, שלחה לי קישור לסרטון. היה לי עצוב לראות את חוסר הכבוד אל המורה, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בכתוביות המלוות את הסרט:
אחת הציפיות הנאיביות שלי מהשביתה, שהסתיימה זה עתה בקול ענות חלושה, הייתה שתיתן למורים כלים ומשאבים לעמוד מול תלמידים מהסוג שראינו כאן בסרט, וכמו בשאר הסרטונים הקשורים בעמוד של הסרט.
כמו שאמרתי, ציפייה נאיבית.
תגובות
אני בדרך כלל אוהבת את מה שאתה כותב.
הפעם גם קצת למדתי עליך, ולא רק על העבודה שלך. מעניין
כשהם לוחשים משהו אחד לשני…
מחריד.
שמזכיר לי שישבתי עם בת אחי לפני כמה ימים לנסות ללמד אותה לקרוא ולנתח שירים של ביאליק.
היא לא היתה מסוגלת לקרוא בקול רם מהתחלה עד הסוף (מדובר ב"אחרי מותי ספדו ככה לי")
שלא לדבר על כך שלא שמעה מעולם את המילה מטפורה או אוקיסמורון.
ומדובר בבת 17.5 שיש לה כבר רישיון נהיגה ועומדת בפני בגרויות.
אלוהים כנראה לא רק שלא מרחם על ילדי הגן אלא גם עלינו לא.
מה שמזכיר לי שזו שנתי ה- 20 כמורה במערכת החינוך.
א-פרופו פייסבוק, היה לי מאד נעים ומרגש למצוא כמה מבוגריי (והם כבר בני 35 !!) שם. לחלקם אפילו "הצעתי חברות" ושמחתי לראות שהם גם הסכימו. בתכתובת האישית שאני מנהלת איתם, אני מגלה שהם מעריכים מאד את עבודתי כמורה, ואפילו יש להם זכרונות טובים מהשיעורים
אגב, תלמידי הנוכחים מכתה י"ב, הציעו לי להיות חברה שלהם בפייסבוק, ואני בינתיים במצב של התנגדות. אני מנהלת פורום התומך בלמידה, ושומרת איתם גם על קשר מקוון (בעיקר לצורך הודעות)אבל … מורה הוא מורה הוא מורה ! אני חשה שאם נרגיש "חברים" שלהם, נאבד משהו. יש לי אחריות רבה כלפי התלמידים שלי אבל חברות ? פה מתחילה כנראה הבעיה. הבטחתי לאחד מהם, שיום יבוא ונהיה "חברים" – עכשיו לא !
יהודית – תודה.
אסתי – אני רוצה לקוות כי זה סרטון חריג. אם כי מתוך דברים שאני שומע לא כך הוא. ולגבי אחייניתך אולי את קצת מחמירה איתה. קריאה בקול יכולה להלחיץ בסיטואציות מסויימות.
טל מהפוסט – את יודעת עד כמה אני מעריך את פועלך. וכמו שנאמר – די, תמשיך אז הנה אני אומר שוב. ושנינו יודעים גם כמה את חריגה בנוף.
מסכנה המורה. ומסכנים התלמידים. ומסכנה המדינה שזאת מערכת החינוך שלה.
אני זוכרת מתקופת בית הספר תחושה מתמדת ועמוקה של פספוס, חוסר הסתנכרנות עם המערכת ואי יכולת להשלים עם ערימה של חוקים שלטעמי הייתה בלתי הגיונית ונטולת חופש.
היום אני לומדת באונ' בה משרדם של מרבית מוריי פתוח וחופשי לשיחה,שממשיכה לפעמים לפאב או לקבוצות למידה קטנות יותר בבתים, על נושאים שלאו דווקא קשורים ללימודים האקדמאיים.
האוניברסיטה , והמערכת החינוכית-אקדמאית באופן כללי עדיין מאכזבות אותי ללא הפסק. אך דווקא הקשר המיידי הזה לאנשים שלימודיי נטולים בידיהם הוא שעושה את ההבדל. מעין תחושת שיתוף לדרך (שאינה מושלמת כאן, בכלל לא, אך היא טובה יותר ממה שהכרתי בעבר).
קשר בלתי אמצעי בין מורה לתלמיד הופך את חוויית הלימוד למשהו שעוברים יחד – שני אנשים במשימה אחת, מפתחת, תורמת ומעצימה, כשבה השאיפה המשותפת היא למצות את מירב הפוטנציאל מנושא הלמידה ולהתעמק בו כמה שיותר (מבחינת שני הצדדים).
כך התלמיד לא מרגיש את כובד הבדידות בשנים האלה, בהן המסגרת החברתית הנוקשה כופה עליך קשרים חבריים שאינם אמיתיים, המערכת המשפחתית מתייחסת אליך כאל בלתי שווה והמערכת החינוכית רק עסוקה בלהכניס אותך לתלם.
ההפך
הוא נותן לי תקוה שאני לא סתם
שיש מקום לשינוי
אני ואתה נשנה את העולם
:))
גם סטודנטיות לא בלונדיניות מקבלות יחס כזה?
😉
וברצינות, לדעתי הצדק עם טל. יש גבול שצריך לשים אותו בין מורה לחבר
הסרטון הזה הצליח להוציא את כל הגועל החוצה ואכן הוא לא היחיד ביו-טיוב. לצערי המצב קיים בכיתות רקבות, כן גם אצל מורות בלונדיניות (תתפלא דב!!). לא החיצוניות של המורה, היא זו הקובעת , לצערי, את התנהגות התלמידים. הם לעומת זאת מרגישים עליוניים כשיש בידיהם כלים רבים לתעד ולהוכיח את "משובתם".
"עזבתי" את ההוראה בפועל לאחר 28 שנות הוראה בגלל תלמידים כאלו; שמגיעים לביה"ס רק כדי להיפגש עם החברים שלהם, שמתנהגים בכיתה כאילו הם בבית מרזח, שמתייחסים למורים כאילו היו "שקופים", בעצם ממש כמו בסרטון הזה. כשראיתי את המורה, הרגשתי שהלב שלי מתכווץ במועקב כזו כאילו החזירוני חזרה לכיתה בה לימדתי. בעצם, אף פעם לא חוויתי חוויה שכזו, אבל שמעתי מחברותיי המורות. למזלי, תלמידים שלמדו את מקצוע ההוראה שלי היו באיכות אחרת; מנומסים, שואפים לידע, מתעניינים.
ולגבי תלמידם כחברים?
אני חזרתי להורות בבית הספר בו בגרתי יחד עם מורים שהיו מוריי.
בבגרותי, התקבלו לעבוד כמורים חדשים – תלמידיי.
אמהותיהן של החברים הכי טובים של ביתי הצעירה היו תלמידותיי.
תלמידים אינם חברים של מורים. בוגרים הם חברים של כולם.
ומושיבים אותם בכיתה לשמוע חומר שלא מענין אותם.
נכון, הם חסרי נימוס ודי דוחים, אבל אני שואל את עצמי, אולי כל השיטה הזאת לא מוצלחת?
אולי במקום לגרום להם לשבת בנימוס צריך פשוט לפזר את הפיאסקו הזה?
מה האישה הזאת בסרטון רוצה מהם? אני לא מבין את הפוסט ואת התגובות בעמוד הזה. ברור שמשהו עמוק רקוב, אבל הוא רקוב מכל הכיוונים, ומאז ומעולם. גם אני הייתי שם ודי מזמן. סיטואציה מעוררת חלחלה.
מצטרפת לחובבן. ובגלל זה אני לא מתפעלת מה"הישג" של חוק חינוך חובה שעכשיו העבירו שוב ל-12 שנה, (קודם היה 10) כמו שקנה המידה שבו נוהגים להעריך את מערכת החינוך – של אחוזי מסיימי הבגרות, מביא אותי לתחושת שממון עמוקה.
את חוק חינוך חובה צריך לסיים בעשר שנות לימוד. זה מספיק. אח"כ כל אחד יחליט אם הוא ממשיך ללמוד, הולך לעבוד, מתנסה בחיים עצמאיים ממצוחוץ לבית, נוסע לחו"ל, לקיבוץ וכו'לא לעניין שצעירים במלוא אונם, מתפוצצים מהורמונים, מיצירתיות, מסקרנות, ישבו ללמוד ל"בגרות" מתוקפו של חוק חינוך חובה ואיזו מוסכמה חברתית. הסיבה האמיתית לדעתי, שמתעקשים להושיב את הגברברים וחתיכות הללו בכיתות 12 שנים היא שרוצים שהם ימשיכו להגיע בסרט הנע הזה לגיוס צבא – לא עצמאים מדי, לא מעיזים לחשוב באופן עצמאי. מעטים נושרים בדרך, הרובנכנעים וממשיכים עם העדר .
אני שמחה שהסרטון הזה עורר כל כך הרבה תגובות. נראה כאילו שהצלחתי לשקף ל"עוברים ושבים" בבלוג של שרון, את המצב העגום בכיתות.
הבעיה נמצאת גם אצל המורה וגם אצל התלמידים. היה מי שאמר כאן, שהתלמידים באים לכתה למפגש חברתי, וה"לימוד" לא ממש משמעותי עבורו. היה מי שאמר שחוק חינוך חובה לא מתאים לכולם. ואני אומרת שהמורים צריכים להיות מודעים לעצמם, ולהבין שהם הופכים ל"לא רלוונטים" עבור התלמידים בדור הזה.
ולהלן דוגמא. תלמידיי ניגשים לבחינה (במתמטיקה !) ביום ראשון הקרוב. אני עובדת איתם אונליין בכמה דרכים (מאד רלוונטיות עבורם!).
להלן קטע שיחה באייסיקיו בין המורה והתלמידה:
תלמידה (PM 10:30) :
אהה יש לי בשורה משמחת.. מרוב תרגול אני זוכרת חוקי חזקות.. בלי הדפים =]
המורה (PM 10:39) :
הבטחתי לך שזה יקרה, לא ?
…
המורה (PM 10:54) :
ראית את התגובות שלי בפורום ?
התלמידה (PM 10:56) :
ראיתי, תודה שאלה 10 ממש עזרה לי .
חשבתי שיעניין אתכם לראות שיש גם דברים אחרים במערכת החינוך 🙂
את בטח מכירה את ההמשך.
יש לא מעט מדינות אחרות בעולם שבהן הילדים יושבים 12 שנים בכיתות. גם שם זה בגלל "שרוצים שהם ימשיכו להגיע בסרט הנע הזה לגיוס צבא"?
שכאן-שאין לי מה להוסיף.
חלק מהדברים נאמרו על ידי חלק מהמשתתפים
ולחלק האחר אני חסר מילים.
לגבי איך אנשים תופסים את מקומו של בית הספר, שאפשר להסיק אילו צלקות ה"מקום" הזה השאיר על נפשם.
קראתי בדיוק את דבריו של ג'יי למדיניות התגובות
ואני מאוד מזדהה
http://interlearn.blogspot.com/2008/01/blog-post_07.html
הסיבה האמיתית להושבתם בכיתות היא לא הצבא, אלא לקבע את הסדר הציבורי שבו צריך לשבת בשקט כשמישהו אומר לך מה לעשות ואיך,ולחשוב שזה טוב ומגיע לך.
זה נחוץ כדי שיהיו עובדים פשוטים. חיילים. כורים. לא סתם חינוך חובה התחיל במהפכה התעשייתית. מומלץ לקרוא את איוון איליץ', ג'ון טיילור גאטו, דני לסרי, ג'ון הולט – את כולם קל למצוא ברשת (ויש קישורים באתר שלי)
יופי של בלוג
הסרט מתון יחסית
יש סרטים ששורפים כיתה שלמה בהמתנה למורה שתגיע לשיעור
אשמח לקבל הפניות לסרטים כאלה
פרסם תגובה