מכירים איך זה כשאתם חושבים לקנות מכונית מסוימת ופתאום אתם רואים בדיוק כזאת ועוד אחת ועוד אחת על הכביש? או לחלופין עגלת תינוקות? גם עם הריונות זה ככה. לפני חצי שנה נולדה בתי הצעירה – בניתוח קיסרי (לא שלי). פתאום שמנו לב כמה הרבה אימהות שאנחנו מכירים ילדו בניתוח קיסרי. גם במחזור של אותה תינוקת ספציפית. לא ידעתי שניתוח קיסרי זה דבר כל כך נפוץ. אפילו שיתפתי את באי הבלוג בהתלבטויות שהיו לנו לפני הלידה. אחר כך החלטתי גם לכתוב על כך עבודה במסגרת הלימודים לתואר שני במדעי המידע.
רבות נכתב על המנגנון המופלא שמאפשר לנשים לשכוח את הלידה ואת הסבל הכרוך בה, שכחה שהיא אולי אחד הגורמים המאפשרים את המשך קיומו של המין האנושי. העבודה נסבה סביב חוויית האשפוז, ובאופן מפתיע ולא מפתיע, המרואיינות שלי פתחו בהצהרה חד-משמעית של שכחה. לא זוכרות שום דבר מהיומיים-שלושה שבהן היו מאושפזות בבית יולדות. עם התקדמות הריאיון צפו ועלו קטעי זיכרונות, תחושות וחוויות. כמעט ולא נרשמה אמירה חיובית אחת על ה"חוויה".
אני מדגיש כי מדובר במאושפזות שמצב בריאותן היה טוב והחלימו באופן סביר מהניתוח, כך שהן לא נזקקו ליותר מהשגחה רפואית בסיסית. אולי זו הסיבה לכך שמרבית המידע שהן הצליחו לזכור קשור לחלק הלא-רפואי.
פתאום לחזור לגור עם שותפה
הבעיה העיקרית שעליה התערבו המרואיינות היו היחסים עם השותפה לחדר. הכאבים הם משהו שהיה צפוי מלידה בכלל ומניתוח בפרט, עם הסגל הרפואי כמעט ואין יחסים למעט מתן משככי כאבים וסיוע בירידה מן המיטה למקלחת כמה שעות לאחר הלידה. מה שנותר חקוק בזיכרונן הוא תחושת הבדידות, הגעגועים הביתה, לבעל ולילדים, והתחושה הלא נוחה לחיות עם עוד מישהי בחדר אחד. זה היה אחד השיקולים בבחירת בית החולים ללדת בו. אחד הפוסטים היפים בעיניי של הדס נכתב על התקופה שבה שהתה בבית החולים לאחר הלידה.
דוקטור, דבר אליי!
בדבריהן של המרואיינות ניכרה מפעם לפעם נימה מסוימת של התמרמרות על התעלמות של הסגל הרפואי מהן או חוסר אינטראקציה עם הסגל.
כמה מהן ציינו כי חסרה להן מאוד הדרכה בסיסית. מקצתן תכננו לאורך כל ההיריון ללדת בלידה רגילה, חיפשו על כך מידע באינטרנט וגם השתתפו בהדרכות ובקורסים. נשים אלו, שהניתוח היה בעבורן הפתעה, ממש סבלו מחוסר מידע בסיסי בנוגע למצבו של הגוף לאחר הניתוח, הפעילות הנדרשת והיוצא בזאת. היעדר המידע יצר אצלן חוסר נחת ואף תחושה של השפלה. אצל י' הובא נושא זה בעוצמה גבוהה – גם בתיאור המילולי וגם באינטונציה שבה נאמרו המילים: "אחרי ניתוח קיסרי הייתי מאוד רוצה שמישהו יסביר לי אם מה שאני מרגישה זה נורמלי ואם צריך לרדת להתרחץ או מתי. מאוד הופתעתי כשהאחות באה והעירה אותי להתרחץ. ממש לא הייתי מוכנה לזה".
תרופות קונים בחוץ
נקודה בולטת נוספת הקשורה לתנאי האשפוז שאינם טיפול רפואי היא המחסור, או הקימוץ, לדברי היולדות: מספר החדרים ומספר המיטות בחדר, חוסר הפרטיות בשירותים ובמקלחות (בבתי חולים מסוימים, כמה חדרים חולקים את אותה יחידת מקלחת-שירותים), ההקצבה במגבות, בכותנות ובסדינים. דגש רב הושם בדבריהן על הנטייה של הצוות הרפואי להמליץ ליולדות לקנות מוצרים בסיסיים בבית מרקחת, למשל סבון למקלחת (לחיטוי מקום הניתוח) וכדורים לשיכוך כאבים.
מוכרחים להיות שמח
עצוב היה לשמוע מכמה מהנשים שראיינתי כי חלק מהזיכרונות מעלים בעיקר תחושות של בדידות והשפלה. הרי מדובר בלידה, אחת החוויות הגדולות בחיי משפחה והמשמעותיות בחייה של אישה.
עם זאת, אין להאשים במשקעים הכבדים מהאשפוז רק את הלידה. יש לזכור כי גם במצבים אחרים של אשפוז מדובר באדם שסובל כאבים ומדוכדך מבחינה נפשית.
* * *
וברוח אחרת לגמרי: הצטרפו למאבק בחוק הצנזורה באינטרנט. אפשר לקרוא אצל גדי שמשון את המשמעויות אם החוק הזה יעבור.
פרסם תגובה