הכניסה חינם, ילדים בחצי המחיר

מאז הולדת ווב 2.0 מדברים (שוב) על יצירת תכנים בידי הגולשים. את התשובה לשאלה אם באמת מרבית הגולשים תורמים תכנים איכותיים לאתרים שהם מבקרים בהם אשאיר לפעם אחרת או לכותב אחר. הפעם אנסה להציג את המורים כגולשים בעידן הווב 2.0

תוכן מהגולשים – האומנם?

ביום שלישי 14 בנובמבר צוין יום השימושיות הבינלאומי. upa Israel  ציינו את היום בכנס מכובד ומעניין  באוניברסיטה הפתוחה. פרופסור שיזף רפאלי, שהיה בין הדוברים, הציג מצגת שכותרתה "תכנון לאינטראקציה – מה משפיע על השתתפות המשתמשים". רפאלי הציג את הסיבות השונות שמביאות אנשים להשתתף באופן פעיל באתרי אינטרנט, ונתן דוגמות מוויקיפדיה, יאהו וגוגל. בין השאר הוא דיבר על כך שהתופעה הולכת ומתרחבת.

במקביל, קראתי את הניתוח של ימי גליק על המיזם של alltogather ובעיית 89-10-1 – בתמציתיות הוא מבטא את הרעיון כך: "אם אבצע הכללה בלתי מדוייקת בעליל אך מועילה להפליא הרי שמיעוט זניח מכלל הגולשים באתרי תוכן תורמים לאתר תכנים משמעותיים – בסביבות האחוז הבודד. עוד 10 אחוז משתתפים באתר בצורה פעילה – משאירים טוקבקים, מדרגים תכנים ומצטרפים לקבוצות פעילות. שאר הגולשים פשוט צורכים את התכנים".

המורים כיצרני תכנים

הנתון הזה הזכיר לי כי בשנת 2000 עשינו בדיקה מדגמית של ההשתתפות באתרי האינטרנט שלנו בדגש על הפורומים, והתוצאה  הייתה 1 ל-10, היינו על כל משתתף פעיל ומגיב היו 10 קוראים פאסיביים, בזמנו כינו אותם "עורבנים" – אלה שמשקיפים מהגדר ואינם תורמים באופן פעיל לקהילה הווירטואלית.

בשנת 2002, כשערכנו בדיקה דומה, נרשמה מעין "התפרצות" של השתתפות המורים באופן אקטיבי – עלייה דרמתית ביצירת תכנים והעלאתם לאינטרנט. ראוי לציין כי ייצור התוכן הזה היה למטרות מקצועיות-אישיות, ולא למטרות שיתוף. ואולם אני לפחות חשבתי שזה השלב הבא.

העובדות בשטח שונות לגמרי: מאז אין עלייה במספר המורים שמצטרפים לפעילות יצירת התוכן באינטרנט, ואילו אצלנו אף חזרו למודלים מוקדמים של יצירת תוכן בידי מומחים וצריכתם בידי המורים, בלא יכולת של המורים להוסיף תכנים משל עצמם.

בתקופה האחרונה, אולי במסגרת גל ה-web 2.0 , החלטנו לבחון כמה פיתוחים של כלים שיתופיים למורים על מנת לעודד את השיתופיות, ולמעשה להצטרף לגל החברתי שעובר על  העולם באינטרנט. תוך כדי הניתוח הראשוני שערכנו בחנו את קהל היעד – מורים – וניסינו לזהות את הצרכים שמיזם כזה יכול לספק. אם לא היינו מודעים לאוכלוסייה שאנו עובדים איתה ואלמלא הבדיקות שערכנו בשנים קודמות, היינו מופתעים מאוד לגלות חוסר רצון למיזם מהסוג הזה ואף להתנגדות. כיוון שאנחנו כן מכירים – הופתענו פחות. מכל מקום, תוצאות הבחינה הובילו אותנו להקפיא כרגע את המוצר שחשבנו עליו, ולנסות לתקוף את הבעיה מכיוון אחר. בבוא הזמן אולי אחשוף את מה שיש להראות.

מה הבעיה?

ישנן הרבה סיבות לכך שמורים נרתעים משיתוף תכנים באינטרנט, למשל:

• כשמורה נכנס לכיתה, הוא עומד לבד מול התלמידים. כשהתכנים שהוא מייצר נמצאים באינטרנט, הוא מאבד את האוטונומיה שלו בכיתה ואת האינטימיות שלו עם קהל תלמידיו.
• העלאת התכנים והפעילויות שהמורה מפתח לאינטרנט חושפת אותו לביקורת, ולא לכולם מתחשק לעמוד באופן מתמשך תחת זכוכית מגדלת של כל העולם כל הזמן, במיוחד כשמדובר בעמיתים שלו ובממונים עליו מבחינה מקצועית וניהולית.
• יש מורים שמעתיקים חומרים מספרים ועצם העלאתם לאינטרנט מביאה את הפרת זכויות היוצרים לחשיפה הרבה יותר גדולה מאשר בתוך הכיתה.
• וכמובן הטיעון של המורים הוותיקים: "כל כך הרבה שנים עבדתי על הכנת הקלסר עב הכרס שלי. למה שאני אפתח אותו עכשיו לכל דכפין עצל וחסר ניסיון?

המסקנה העיקרית שלי מכל התהליך היא כי הסוגיה של שיתוף תכנים אצל מורים אינה קשורה לעולם הרשתות החברתיות באינטרנט אלא נובעת יותר מתחום ניהול הידע הארגוני. יש למצוא את הכלים הארגוניים, במשרד החינוך או לחלופין בבית הספר עצמו, שבאמצעותם אפשר למעשה לנהל את הידע הארגוני – במקרה זה הוראת מקצוע מסוים בבית ספר. באמצעות כלים אלו נוכל לשפר את מקצועיותם של המורים, את דרכי ההוראה שלהם ואת היכולת לתת מענה טוב יותר לתלמידים.

אז מה הפתרון?

לפחות כשמדובר במורים, אי אפשר לצפות כי פעילויות מהסוג של  web 2.0 יבוצעו בצורה וולונטרית. חוץ ממקרים מקומיים של מובילים   יש צורך ליזום פעילות מאורגנת בבתי הספר: על בסיס צוותי ההוראה של כל מקצוע ובאמצעות כלים לניהול ידע ליצור את בסיסי הידע הדרושים לקידום בית הספר, ובשורה התחתונה – קידום הישגי התלמידים.